הסרט הפסנתרן(The Pianist) דמות הקורבן והתליין בשואה הסרט מעלה את סיפור התמודדות של הפסנתרן ולאדיסלאב שפילמן בתקופת השואה. בספטמבר 1939 מוצא את עצמו היהודי הצעיר והמוכשר הזה בפתחה של מלחמת העולם השנייה. העלילה המרכזית היא סיפור הישרדותו בגטו שמסביב עולה גם סיפורו של גטו ורשה והמאבק היהודי בנאצים, שבשונה מסרטים רבים שעסקו בנושא המרד היהודי בגטו ורשה מוצג כאן גם הנרטיב הפולני, המחתרת הפולנית ותרומתה למאבק בנאצים (אריאל, 2004). יש לציין שהבמאי פולנסקי מבסס את הסיפור על חוויותיו כילד בתקופת השואה, ועל זיכרונותיו של שפילמן מתוך סיפרו "הפסנתרן".
בסרט הוא מציג את תפיסתו הפרטיקולארית למאבק בין שני אויבים לאומיים: הגרמנים והפולנים שבתווך מוצגים צורות שונות של עמידה והתנגדות של היהודים בשואה. כך בעצם מוצגים שלוש ישויות "גזעיות" מנוגדות שתפקיד "התליין והקורבן" מתחלף ביניהם, זאת כאסטרטגיה נרטיבית של הבמאי עליה עוד נדון בהמשך.
האקספוזיציה של הסרט נפתחת לרקע מוזיקה שמימית של הנוקטורנו בדו - דיאז מינור של שופן אותו מבצע שפילמן בשידור חי ברדיו ורשה, עד שאחד הפגזים פוגע בתחנת הרדיו. מכאן מתחילה הידרדרות הקהילה והמשפחה היהודית המוצגת ברגעים הקשים והנוראים; סצנות המתארות את הרחוב היהודי תחת הדיכוי וההשפלה של הנאצים, השוטרים הפולניים, והיודנרט. השיח ברחוב, מסעדות ובבית המשפחה מנסה להדחיק את הגורל הנוראי המצפה להם. זאת גם אחת מנקודות המפנה בעלילה, כאשר ביקור הגסטאפו בשכונתם, כולל סצנה אכזרית של הריגת יהודים וגירושם מהגטו.
הסרט מתחלק לשני פרקים עיקריים: הפרק הראשון כולל את הפתיח, המעבר לגטו והתמודדותו של שפילמן עם משפחתו בגטו, ולאחר מכן הצטרפותו לצד חבריו הלוחמים במחתרת. הפרק השני לעומת זאת מתאר את התמודדותו האישית מחוץ לגטו, הסתרתו, ומאבקו להשגת מזון. זהו פרק העוסק בעיקר בסיפורו האישי המתאר בסיומו את תלאותיו בין חורבות העיר לאחר דיכוי המרד הפולני באוגוסט 1946. שם הוא פוגש את הגיבור הגרמני שהציל את חייו. בשלב זה אנו מתוודעים לדמותו של וילם הוזנפלד, קצין הוורמאכט שהסתיר אותו ונתן לו מזון, כאשר בין השניים נוצר קשר אישי ואנושי מיוחד. בסיום הסרט שפילמן ניצל וחוזר לנגן בפסנתר ברדיו וארשה בעוד הקצין הגרמני נהרג במחנות הכליאה של הצבא הרוסי.
כך מציג פולנסקי את המגמה ההומניסטית והמוסר האוניברסאלי בסרט, כאשר הוא מציג דמות מורכבת של הגרמני המוצגת כאנטי נאצית ומוסרית. הקשר בין הדמויות מתחיל במתח מובנה תודעתית שבין תליין וקורבן ומשתנה למציל וקורבן, מתגלה לנו חייל גרמני המקשיב לפנימיותו, סוגיה הפותחת בפנינו את השיח באשר לרלטיביזם הערכי ומקום האדם מול הקולקטיב הלאומי. יש לציין כי הוזנפלד הוכר כחסיד אומות עולם על מעשיו). בכך פולנסקי מערער את תפיסת דמות "התליין" הגרמני המפלצתי בסרטיי השואה, מהלך נרטיבי אותנטי שגם מבשר לנו על מגמה של שינוי בדמויות "התליין והקורבן" בסרטי השואה. יש לציין כי בסרט ישנן סצנות אותנטיות המשחזרות את הקרב בגטו ורשה, ויזואליה יוצאת דופן הממחישה את הלך רוחה של הדמות מול החורבן. כל זאת בליווי פסקול מרגש בביצועו של שפילמן שניצל מאימת השואה.
ביבליוגרפיה
בבלי ,י (2012): דמות הקורבן והתליין בסרטי השואה, תזה מכללת אורנים.
בבלי,י'. (2009): מידת ההשפעה של "חווית הצפייה " בקרב בני נוער, מידת הזדהות מהדמויות השלכה במציאות מתוך צפייה בסרט "הנחשול ", עבודת מחקר איכותני לקראת תואר M.ED , מכללת אורנים.
בלוך, מ'. (1994): מרבגוניות העובדות האנושיות אל אחדות התודעה, מתוך הספר: אפולוגיה על ההיסטוריה, עמ' 171 -161.
בן-שאול, נ'. (2000): מבוא לתיאוריות קולנועיות. תל-אביב: דיונון.
?בנימין, ו'. (1983): יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני?, ? מתוך: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, עמ’ 17- 60.
ברזל, ג'. (2009): הקולנועהאופציונאלי, דגם הקולנוע והשתמעויותיו הפילוסופיות, Ph.D. הפקולטה לאומנויות אוניברסיטת ת"א.
ברזל, נ'. (2000): תפיסת הגבורה בשואה- בין זיכרון לאומי קולקטיבי לזיכרון לאומי מופרט, דפים לחקר השואה.
